במשך כשנתיים ערכתי מחקר בנושא ההפרעה הנפשית אנורקסיה נרבוזה. להלן המסקנות הנובעות ממחקר זה:
אנורקסיה נרבוזה מוכרת זה מאות שנים, ותיאורים של סימנים המזכירים אותה ידועים כבר מהמאה הרביעית לספירה, אך הדיווח הקליני המפורט הראשון מיוחס לרופא אנגלי, ריצ'רד מורטון, שתיאר בשנת 1694 שני מקרים של אנורקסיה נרבוזה. ב- 1873 קיבלה המחלה את שמה. אנורקסיה נרבוזה היא אומנם הרעבה עצמית, אבל התרגום האמיתי הוא " איבוד התיאבון כתוצאה ממתחים". השם מטעה, כי לחולי אנורקסיה יש תאבון והבעיה היא שהם מנסים להילחם בו, כדי לדכא אותו. החולה רואה במחלה "ידיד", "בן ברית", שעוזר לה/לו להתגבר על הרצון לאכול. עם הזמן מתפתחת תלות מוזרה של החולה במחלה. שלב מתקדם יותר של המחלה (כנראה כשהחולה משוכנע סופית שהמחלה היא ידידת האמת שלו ושהמטפל הוא האויב) מתחיל, למעשה, תהליך האיבוד לדעת מרצון. בשלב הזה מתחילה גם פגיעה במערכות פיזיות של הגוף. למעשה, עד להתפרצותה של התופעה בשנות ה-70' של המאה הקודמת, דווח על מקרים מעטים בלבד. אין בידיי עדיין נתונים מדויקים לגבי שכיחותה של המחלה כיום בארצות המערב, אך ההערכה בספרות המקצועית היא שיש 0.4-1.5 מקרים ל- 100 אלף בני אדם בקרב האוכלוסייה הכללית, וכמקרה אחד ל-100 באוכלוסיית הנערות הלבנות מהמעמד הבינוני ומעלה הפרעות אכילה נפוצות בגיל ההתבגרות: סובלים מהן כ-10% מהבנים ו-20% מהבנות. הבסיס להפרעות הוא לא המשקל ההתחלתי, אלא העובדה שהנוער נתון להשפעת הלחץ הנוצר סביב הרזון. המחלה מופיעה בדרך כלל בגילים 10-30, ובמקרים מעטים אף בגילים גבוהים יותר. שכיחות המחלה הגבוהה ביותר היא בקרב גילאי 11-20. בשנים האחרונות מתברר יותר ויותר שהיא מופיעה גם אצל גברים וכן שהיא חוצה את כל שכבות האוכלוסייה.
חשוב לציין כי ממחקרים עולה גם קשר תורשתי, סטטיסטי ולא מוסבר עדיין, בין אימהות שסבלו מהפרעות אכילה, לבנותיהן.
אין סטטיסטיקה מדויקת על הפרעות אכילה. גם מבחינת הדיווח הסטטיסטי של משרדי הבריאות או של קופות החולים בארצות השונות אין נתונים לגבי אנורקסיה. חלק מדווח בתחום "הבעיות הפנימיות" וחלק נבלע בתוך הדיווחים של "טיפול פסיכיאטרי או פסיכולוגי". בארה"ב מעריכים שאחוז אחד מהאוכלוסייה סובל מאנורקסיה. אחוז אחד משמעו 2.7 מיליון איש. לא מעט, ועם זאת רחוק מלשקף את המציאות.
הטלוויזיה והתקשורת המערבית אולי מזרזות את התפתחות האנורקסיה, אבל הן לא הסיבה היחידה להימצאותה, שכן היא התקיימה הרבה לפני התקשורת והיא מתגלה כיום גם בחברות שלא נחשפו לתקשורת ולדוגמניות. נכון הוא, שככל שהמחלה נחשפת כך גם מתעדכנת הסטטיסטיקה לגבי הגורמים המשפיעים.
נדרשים 4 סימנים עיקריים להגדרת אדם כחולה אנורקסיה נרבוזה (מתוך סקרים שערכתי במהלך השנתיים האחרונות, הנתונים שהעלתי מהמחקר וסקירה היסטורית):
א. ירידה אל מתחת למשקל הנמוך ב-15% מהמשקל התקין לפי הגיל ולפי הגובה, או לחילופין, אי השגת משקל זה.
ב. פחד עמוק מפני תוספת משקל או השמנה, למרות המשקל הנמוך.
ג. הפרעה בדימוי הגופני העצמי, מבינת המשקל או הצורה, הרגשה "שמנה" או הרגשה שאיבר מסוים "שמן", למרות הכחישות.
ד. בנשים, הפסקת הווסת (אל-וסת) בשלושת החודשים החולפים (לפחות) קודם לפנייה לאבחון.
לאנורקסיה נרבוזה יש סימנים אופייניים נוספים על הסימנים שנמנו לעיל, שרובם סובבים סביב האוכל והאכילה, כגון סירוב לאכול עם המשפחה או במקומות ציבוריים, העדפה לאכול לבד בליווי טקסים שונים, כמו ספירת קלוריות מדויקת וחיתוך קפדני של האוכל, וכן רצון לבשל עבור אחרים. החולה באנורקסיה נרבוזה מוריד את צריכת האנרגיה לרמה נמוכה ביותר ונמנע מאכילת מזונות עתירי שומנים ופחמימות. חולים רבים נוהגים להוסיף למשטר האכילה המוגבל פעילות גופנית מאומצת וממושכת, כדי לגרום לניצול מרבי של מעט האוכל שהם אוכלים. שני הסימנים הנפשיים המאפיינים את הסובלים מאנורקסיה נרבוזה הם דיכאון והתנהגות כפייתית- "דיבוקית". התופעות האלה מלוות לעתים בהישגיות רבה בלימודים, בחוסר שינה ובהתרחקות הדרגתית מהחברה, עד כדי הסתגרות מוחלטת. (מהמחקר עולה הטענה כי אנשים ונשים בעלי אינטליגנציה גבוהה מהממוצע נתפשים אליה יותר מאשר אחרים, אך ישנו עדיין סיכוי גדול כי טענה זו אינה נכונה)
הסימנים הפיזיולוגיים המלווים את המחלה כוללים ירידה והפרשת תירוקסין- ההורמון של בלוטת המגן המשתתף בקביעת קצב המטאבוליזם הבסיסי, וכן הפרעה בהפרשת ההורמון אינסולין והורמון הגדילה, כמו גם בהפרשתם של הורמונים אחדים הקשורים למערכת המין (ולמחזור החודשי). תמונת הדם של רוב החולים תקינה, על אף שבמצבים קשים עלולה לרדת רמתם של מינרלים (אלקטרוליטים) חשובים כגון האשלגן, ובכך לסכן את תפקוד הלב. גם רמת החלבונים בדם עלולה לרדת, עקב אספקה מעטה של חלבונים במזון. רמת הכולסטרול, לעומת זאת, עלולה לעלות אל מעל לרמתו התקינה.
הסכנות של אנורקסיה הן סחרחורות, בעיות בכליות, הפסקת מחזור חודשי ובעיות שיניים. השפעותיה יכולות להגיע עד לקוצר נשימה, איבוד בצפיפות העצם, אובדן פוריות, דיכאון, דום לב ומוות.
הלוקים באנורקסיה נרבוזה מכחישים במקרים רבים את עצם המחלה ודוחים כל נסיון לטיפול, אלא אם המצב מידרדר בקיצוניות. מסיבה זו, יש לעתים צורך בטיפול כפוי. על פי רוב האנורקסיה נרבוזה מתפרצה פעם אחת ומסתיימת בהבראה, אך יש מקרים שבהם הסימנים חוזרים, ולעתים המחלה כרונית ונמשכת שנים רבות, ואפילו לאורך כל החיים. גרסה מתונה של המהלך הכרוני היא אכילה תקינה כביכול מבחינת כמות המזון הנאכל ומבחינת משקל הגוף, אך המלווה בתכנים השכליים המאפיינים את האנורקסיה נרבוזה, כגון סגידה לרזון, עיסוק יתר בחישוב קלוריות, בררנות וטקסיות בבחירת התפריט ובאופן הכנתו והימנעות מכל מזון הנחשד כ"משמין".
שיעור מקרי המוות בקרב חולי האנורקסיה נרבוזה- בדרך כלל מרעב- הוא 5%-15%. בטווח זמן ארוך של 20 שנה מגיעה התמותה לכדי 20%. גם כאן יש בעיה, מפני שרק לעיתים רחוקות תירשם הפרעת האכילה בסיבת המוות ברוב המקרים החולים נמצאים במחלקות הפנימיות וסיבות המוות המדווחות שונות (לא בכוונה חלילה, אלא משום שהמוות נגרם על-ידי התפתחות אחרת, שנוצרה כתוצאה מהמחלה).
כיום נהוג לחלק את הלוקים באנורקסיה נרבוזה לשתי קבוצות: האחת, בעיקר בגילאים צעירים יותר, מאופיינת בהגבלת כמות המזון הנאכל בלבד, והאחרת מאופיינת גם באכילה- לעתים בולמוסית- המלווה הקאות לאחר מכן או נטילת תרופות משלשלות. המשתייכים לקבוצה השנייה מאופיינים גם בדחפים בלתי נשלטים אחרים חוץ מהאכילה.
אנורקסיה נרבוזה מוכרת זה מאות שנים, ותיאורים של סימנים המזכירים אותה ידועים כבר מהמאה הרביעית לספירה, אך הדיווח הקליני המפורט הראשון מיוחס לרופא אנגלי, ריצ'רד מורטון, שתיאר בשנת 1694 שני מקרים של אנורקסיה נרבוזה. ב- 1873 קיבלה המחלה את שמה. אנורקסיה נרבוזה היא אומנם הרעבה עצמית, אבל התרגום האמיתי הוא " איבוד התיאבון כתוצאה ממתחים". השם מטעה, כי לחולי אנורקסיה יש תאבון והבעיה היא שהם מנסים להילחם בו, כדי לדכא אותו. החולה רואה במחלה "ידיד", "בן ברית", שעוזר לה/לו להתגבר על הרצון לאכול. עם הזמן מתפתחת תלות מוזרה של החולה במחלה. שלב מתקדם יותר של המחלה (כנראה כשהחולה משוכנע סופית שהמחלה היא ידידת האמת שלו ושהמטפל הוא האויב) מתחיל, למעשה, תהליך האיבוד לדעת מרצון. בשלב הזה מתחילה גם פגיעה במערכות פיזיות של הגוף. למעשה, עד להתפרצותה של התופעה בשנות ה-70' של המאה הקודמת, דווח על מקרים מעטים בלבד. אין בידיי עדיין נתונים מדויקים לגבי שכיחותה של המחלה כיום בארצות המערב, אך ההערכה בספרות המקצועית היא שיש 0.4-1.5 מקרים ל- 100 אלף בני אדם בקרב האוכלוסייה הכללית, וכמקרה אחד ל-100 באוכלוסיית הנערות הלבנות מהמעמד הבינוני ומעלה הפרעות אכילה נפוצות בגיל ההתבגרות: סובלים מהן כ-10% מהבנים ו-20% מהבנות. הבסיס להפרעות הוא לא המשקל ההתחלתי, אלא העובדה שהנוער נתון להשפעת הלחץ הנוצר סביב הרזון. המחלה מופיעה בדרך כלל בגילים 10-30, ובמקרים מעטים אף בגילים גבוהים יותר. שכיחות המחלה הגבוהה ביותר היא בקרב גילאי 11-20. בשנים האחרונות מתברר יותר ויותר שהיא מופיעה גם אצל גברים וכן שהיא חוצה את כל שכבות האוכלוסייה.
חשוב לציין כי ממחקרים עולה גם קשר תורשתי, סטטיסטי ולא מוסבר עדיין, בין אימהות שסבלו מהפרעות אכילה, לבנותיהן.
אין סטטיסטיקה מדויקת על הפרעות אכילה. גם מבחינת הדיווח הסטטיסטי של משרדי הבריאות או של קופות החולים בארצות השונות אין נתונים לגבי אנורקסיה. חלק מדווח בתחום "הבעיות הפנימיות" וחלק נבלע בתוך הדיווחים של "טיפול פסיכיאטרי או פסיכולוגי". בארה"ב מעריכים שאחוז אחד מהאוכלוסייה סובל מאנורקסיה. אחוז אחד משמעו 2.7 מיליון איש. לא מעט, ועם זאת רחוק מלשקף את המציאות.
הטלוויזיה והתקשורת המערבית אולי מזרזות את התפתחות האנורקסיה, אבל הן לא הסיבה היחידה להימצאותה, שכן היא התקיימה הרבה לפני התקשורת והיא מתגלה כיום גם בחברות שלא נחשפו לתקשורת ולדוגמניות. נכון הוא, שככל שהמחלה נחשפת כך גם מתעדכנת הסטטיסטיקה לגבי הגורמים המשפיעים.
נדרשים 4 סימנים עיקריים להגדרת אדם כחולה אנורקסיה נרבוזה (מתוך סקרים שערכתי במהלך השנתיים האחרונות, הנתונים שהעלתי מהמחקר וסקירה היסטורית):
א. ירידה אל מתחת למשקל הנמוך ב-15% מהמשקל התקין לפי הגיל ולפי הגובה, או לחילופין, אי השגת משקל זה.
ב. פחד עמוק מפני תוספת משקל או השמנה, למרות המשקל הנמוך.
ג. הפרעה בדימוי הגופני העצמי, מבינת המשקל או הצורה, הרגשה "שמנה" או הרגשה שאיבר מסוים "שמן", למרות הכחישות.
ד. בנשים, הפסקת הווסת (אל-וסת) בשלושת החודשים החולפים (לפחות) קודם לפנייה לאבחון.
לאנורקסיה נרבוזה יש סימנים אופייניים נוספים על הסימנים שנמנו לעיל, שרובם סובבים סביב האוכל והאכילה, כגון סירוב לאכול עם המשפחה או במקומות ציבוריים, העדפה לאכול לבד בליווי טקסים שונים, כמו ספירת קלוריות מדויקת וחיתוך קפדני של האוכל, וכן רצון לבשל עבור אחרים. החולה באנורקסיה נרבוזה מוריד את צריכת האנרגיה לרמה נמוכה ביותר ונמנע מאכילת מזונות עתירי שומנים ופחמימות. חולים רבים נוהגים להוסיף למשטר האכילה המוגבל פעילות גופנית מאומצת וממושכת, כדי לגרום לניצול מרבי של מעט האוכל שהם אוכלים. שני הסימנים הנפשיים המאפיינים את הסובלים מאנורקסיה נרבוזה הם דיכאון והתנהגות כפייתית- "דיבוקית". התופעות האלה מלוות לעתים בהישגיות רבה בלימודים, בחוסר שינה ובהתרחקות הדרגתית מהחברה, עד כדי הסתגרות מוחלטת. (מהמחקר עולה הטענה כי אנשים ונשים בעלי אינטליגנציה גבוהה מהממוצע נתפשים אליה יותר מאשר אחרים, אך ישנו עדיין סיכוי גדול כי טענה זו אינה נכונה)
הסימנים הפיזיולוגיים המלווים את המחלה כוללים ירידה והפרשת תירוקסין- ההורמון של בלוטת המגן המשתתף בקביעת קצב המטאבוליזם הבסיסי, וכן הפרעה בהפרשת ההורמון אינסולין והורמון הגדילה, כמו גם בהפרשתם של הורמונים אחדים הקשורים למערכת המין (ולמחזור החודשי). תמונת הדם של רוב החולים תקינה, על אף שבמצבים קשים עלולה לרדת רמתם של מינרלים (אלקטרוליטים) חשובים כגון האשלגן, ובכך לסכן את תפקוד הלב. גם רמת החלבונים בדם עלולה לרדת, עקב אספקה מעטה של חלבונים במזון. רמת הכולסטרול, לעומת זאת, עלולה לעלות אל מעל לרמתו התקינה.
הסכנות של אנורקסיה הן סחרחורות, בעיות בכליות, הפסקת מחזור חודשי ובעיות שיניים. השפעותיה יכולות להגיע עד לקוצר נשימה, איבוד בצפיפות העצם, אובדן פוריות, דיכאון, דום לב ומוות.
הלוקים באנורקסיה נרבוזה מכחישים במקרים רבים את עצם המחלה ודוחים כל נסיון לטיפול, אלא אם המצב מידרדר בקיצוניות. מסיבה זו, יש לעתים צורך בטיפול כפוי. על פי רוב האנורקסיה נרבוזה מתפרצה פעם אחת ומסתיימת בהבראה, אך יש מקרים שבהם הסימנים חוזרים, ולעתים המחלה כרונית ונמשכת שנים רבות, ואפילו לאורך כל החיים. גרסה מתונה של המהלך הכרוני היא אכילה תקינה כביכול מבחינת כמות המזון הנאכל ומבחינת משקל הגוף, אך המלווה בתכנים השכליים המאפיינים את האנורקסיה נרבוזה, כגון סגידה לרזון, עיסוק יתר בחישוב קלוריות, בררנות וטקסיות בבחירת התפריט ובאופן הכנתו והימנעות מכל מזון הנחשד כ"משמין".
שיעור מקרי המוות בקרב חולי האנורקסיה נרבוזה- בדרך כלל מרעב- הוא 5%-15%. בטווח זמן ארוך של 20 שנה מגיעה התמותה לכדי 20%. גם כאן יש בעיה, מפני שרק לעיתים רחוקות תירשם הפרעת האכילה בסיבת המוות ברוב המקרים החולים נמצאים במחלקות הפנימיות וסיבות המוות המדווחות שונות (לא בכוונה חלילה, אלא משום שהמוות נגרם על-ידי התפתחות אחרת, שנוצרה כתוצאה מהמחלה).
כיום נהוג לחלק את הלוקים באנורקסיה נרבוזה לשתי קבוצות: האחת, בעיקר בגילאים צעירים יותר, מאופיינת בהגבלת כמות המזון הנאכל בלבד, והאחרת מאופיינת גם באכילה- לעתים בולמוסית- המלווה הקאות לאחר מכן או נטילת תרופות משלשלות. המשתייכים לקבוצה השנייה מאופיינים גם בדחפים בלתי נשלטים אחרים חוץ מהאכילה.
